הרבה פעמיים הורים באים אלי ומתארים לי סיטואציות שונות עם הילדים שלהם (ריבים, יחסים עם חברים, ויכוחים בין אחים וכדומה), כאשר הם בטוחים שרק אצלם זה קורה, שאצלם זה חורג מהנורמה, שזה בגלל משהו שהם עושים או לא עושים, שהילד מגיב בהגזמה. בדרך כלל, זה לא המקרה ורב הסיטואציות הן לגמריי במסגרת תהליך התפתחותי רגיל, הן של הילד והן של ההורה. אחת מהתופעות אללו, שאנחנו נתקלים בהם כהורים, וקשה לנו איתן הם שקרים. כשהילדים שלנו משקרים, בעיקר אם זה ישירות כלפינו, אנחנו קודם כל נדהמים (מאיפה הוא למד את זה?), אחר כך נעלבים (לי הוא משקר?) ובסוף כועסים, כאשר בדרך כלל מה שהילד רואה זה את הכעס מלווה באמירה בסגנון "אצלנו לא משקרים" - אמירה שהיא בעצמה רחוקה מהאמת מבחינתו, מכיוון וכולנו משתמשים בשקרים, כאלה ואחרים, בשביל להתהלך בביטחה בעולם החברתי המורכב בו אנו חיים והילדים שלנו רואים את זה ולומדים מאיתנו. לכן, מה שחשוב זה לא שהילד שיקר, אם כמה שזה פוגע, אלא להבין למה הוא שיקר ואת זה נוכל להשיג רק אם נשים את הכעס והעלבון שלנו בצד וננסה להקשיב לו ולהבין אותו. אם נשים רגע בצד את הטפת המוסר ונתרכז בלהקשיב. בחדר, גם אני עסוקה בלהקשיב - להקשיב להורה, שיושב מולי, ולהבין מה בשקר מפעיל אותו: עלבון, הרגשת אשמה ואולי צפייה מהילדים שלי להתנהג אחרת (נושא הצפיות שלנו מהילדים ואיך הן מפעילות אותנו הוא נושא רחב בפני עצמו)? להזכר כיצד הוא התנהג כשהיה ילד (אני זוכרת בעיקר את השקרים מגיל ההתבגרות שנועדו להסתיר לאן באמת אני הולכת או אם עשיתי משהו שאסרו עלי לעשות) ולבנות יחד איתו שביל בו שיוכל לצעוד בו בנוחות יחד עם ילדיו.
Netta Topaz
Comments